למה אנחנו פוחדים לשאת אותם? 

ישנם כמה מיתוסים או הנחות פתע שבוראות עצמן כמעט ללא שליטה ובקרה שלנו הנובעות מפחדים, חולשה או חוסר אמונה בעצמנו , בטבענו ובילדינו.

בואו נבחן את ההנחות הללו ואת המניעים העומדים מאחוריהן בתוכנו.

ילדים שנישאים במנשא הופכים להיות ילדים (ובוגרים?) מפונקים, חסרי אחריות, תובעניים, תלותיים, 'נדבקים'. הגידול שלהם קשה ומתסכל. ובנוסף - לנו בתור הורים "לא יהיו חיים". הם (ילדינו) יגזלו מאיתנו כל פיסת עצמיות, עצמאות ורווחה שעוד נותרה בנו.

האמנם?

ניתן גם לומר שרגשות כגון אלו מוסבים לעיתים בהכללה לכל תופעה של ילדים שצרכיהם נענים ומסופקים לפי סימן או דרישה. משום מה זה מאיים עלינו.

בואו נבדוק זאת במתינות ובהקשבה והתבוננות - פנימה והחוצה.

לתינוק יש צרכים. אלה צרכים ביולוגיים ופיזיולוגיים. כשצרכים מתמלאים -הם נעלמים. כשאנחנו צמאים - נפעל בנחישות הולכת וגוברת עד שנשיג כוס מים. וכשנשתה כל צרכנו - יעלם הצמא - עד להווצרות הצורך מחדש.

הדבר דומה לצורך במגע. לתינוקות צורך עצום במגע - גם למגע כשלעצמו, וגם כאמצעי לשמירה על בטחונם.

הם צריכים המון מגע - אבל כשמתמלא הצורך (וככל שהוא נענה בטבעיות, בפשטות, בזמן ובמלואו-) הדרישה נעלמת. תינוקות שנישאים כל צרכם - בגיל 9 חודשים עד שנה 'יוצאים' מההריון החוץ גופי וקופצים לעולם כגורי קנגורו כמעט בלי להביט אחורה. הם הרי קבלו את שהיו צריכים ועתה הם פנויים למשימות הגדילה הבאות שלהם.

אין בהם טינה או איבה או חוסרים או כעסים.

הם התפתחו בצורה אופטימלית.

התקשורת והתנהלות מולם קלה וטבעית.

הם לא נדבקים, ולא תלותיים.

מה שהיה לא מה שיהיה - להפך.

הרי לא נפעל עכשיו בצורה שגוייה רק מהפחד מה יהיה עוד 3 שנים.

לא נכון להפעיל על ה'כאן ועכשיו' שיקולים שמקורם ומקומם (אולי) בעתיד. זה גם לא מתאים וגם באמת בגדר ספקולציה. בגיל חודש אנו נענים לבכי ויבבות - מה שלא נעשה בגיל 10. לא נזרוק אותם למיני התמודדויות בחיים מוקדם "כי אחר-כך הם יצטרכו להתמודד". להפך- ככל שנספק תנאי חממה הולמים ומתאימים, כך יוכלו להתמודד יותר טוב עם המציאות המורכבת יותר מאוחר. דמיינו משתלה: צמח רך יגדל וישגשג בסביבה מוגנת, מחוממת ועם תמיכה פיזית צמודה - ואז יוכל להשתל בקרקע מתאימה ולהמשיך להתפתח בכוחות עצמו. אם נשתול אותו טרם זמנו בשדה שטוף רוח וקרה, יקמול השתיל או יהיה חלש ומוגבל.

והאנלוגיה ברורה.

זווית נוספת בהסתכלות על הנתינה שבנשיאה היא שכאשר התינוקות שלנו נולדים, אנחנו לא יודעים את נפשנו ומסתובבים במעגלים כדי שלתינוקותינו יהיה מספיק חם ורך ונעים וטוב ויפה ומושלם. מתישהו, ודי מוקדם אפילו, אנחנו מתחילים להתחשבן איתם, וכל הכעסים הפנימיים הלא פתורים שלנו צצים ועולים. כאן עולה שוב החובה ההורית שלנו שכוללת גם את המטלה של לגדול בעצמנו, להפטר מהרגלים אישיותיים מגבילים שעבר זמנם, ולפתור כעסים וקונפליקטים מהעבר - גם עבורנו וגם כהורים לילדנו.

אנחנו גם מטילים עליהם מניעים ופעולות שהן שלנו - של עולם המבוגרים - שהם מניפולטיביים- ובוכים 'בכוונה'. על הרקע הזה - קשה לנו עד מאד להענות בלב חפץ ושוקק לתביעותיהם (הלגיטימיות).

התביעות האלה לגיטימיות כי מגיעים להם 'זכויות' כמו מזון, וחום והגנה. וגם דרכי התביעה הללו לגיטימיות - בכי, צעקה או 'נדנוד', כי אלה הן הדרכים בהן תינוק יכול לתקשר.

למה כל-כך קשה לנו להענות להם? האם זה רק מהקושי האובייקטיבי של הטיפול בהם והגידול שלהם? מתי אבדנו את האמונה בהם? (ובנו?) -האמונה שטבעם נכון ובריא ושהם יוכלו לממש את כל הפוטנציאל שלהם, אם רק יניחו להם ויספקו תמיכה מתאימה.

אנחנו מפחדים שהם ייעשו 'מניפולטיביים'. ילדים נעשים מניפולטיביים רק אם לא מקשיבים להם. הם פונים למניפולציות רק אם הבקשות והתקשורת מצידם נענות בהתעלמות ובחוסר כבוד. הם יבקשו, יתבעו, יצעקו - ובגלל שהם דואגים לשלמותם ולהתפתחותם- כאשר הצרכים שלהם לא נענים הם יפעלו בדרך אחרת שתביא להם את התנאים שהם צריכים כדי להמשיך ולהתפתח. או במילים אחרות, כאשר אנחנו כושלים למלא את צרכיהם (האמיתיים והדוחקים) הם תופשים את מקומנו ודואגים לעצמם- בדרך המוגבלת והמזיקה שהם מכירים, המניפולציה. ותנחשו מה? זה עובד.

אבל יש גם דרך אחרת.

ילד שההורה תמיד מאחוריו, יישא את דמות ההורה בתוכו גם כאשר יתרחק. ולכן ילדים שגודלו במנשאים הם ההפך הגמור מהפחד שתואר למעלה: ("מפונקים, חסרי אחריות, תובעניים, תלותיים ו'נדבקים').

פניהם אל העולם בשמחה ובבטחה, הם יודעים שהוריהם מאחוריהם- פיזית ומטפורית. הם יודעים שצרכיהם נפגשים בכבוד ונענים ולכן אינם 'נודניקים' וחרדתיים. הם לא מפונקים כי ילדים מפונקים הם ילדים שלא קבלו מספיק פינוק ולכן דורשים אותו ללא הפסק. הם יכולים לדחות סיפוקים כי רב צרכיהם נענים בזמן, והם בוטחים בעולם ובהורים שגם אם לא עכשיו, אז בקרוב בוודאי יבואו על סיפוקם. הם לא דואגים וחרדים - הוריהם היו שם בשבילם כשהיו צריכים אותם. הם לא תובעניים באופן כללי. היות שצרכי המגע שלהם מולאו, הצורך הלא מסופק לא 'זולג' לתחומים אחרים. הם נוטלים אחריות לבטחונם ורווחתם כי הם קבלו דוגמא לכך מהוריהם -דוגמא לטיפול ונשיאה אוהבים ומכבדים. כשיש אהבה וכבוד -ההורים נשארים מושא חיקוי גם בגילאים מתקדמים.

ובאשר לפחד "שלא יהיו לנו חיים": לנו בתור הורים נושאים- יהיו חיים עשירים ונפלאים עם ילדים צמודים לתקופה מוגבלת וקצרה וללא צמידות הילדים במשך שאר הזמן. ינקות הילדים קצרה באופן צורב- הבה לא נשכח זאת.

אנחנו גם לא נושאים אותם כי אלה פני החברה שלנו. בחברתנו- רוצים הרבה ילדים אבל שלא יפריעו לנו ללכת ולקנות. אנו מוצפים בשיווק אגרסיבי של עגלות, עריסות, חדרי ילדים מעוצבים, טרמפולינות וסלקלים לאוטו ובכלל -כל דבר השייך להורות שניתן לכמת ולרכוש.

לאף אחד אין אינטרס להדגיש את מה שילד באמת צריך (כמעט באופן בלעדי)- חום וליטוף והגנה של ההורים שמושגים בקלות ובבטחה על-ידי נשיאה במנשא.

בעצם לכולנו יש אינטרס כזה. 'ילדי מנשא' הם בריאים יותר, (והוריהם מפסידים פחות ימי עבודה), רגועים יותר ותורמים לחברה בה אנו רוצים.

רק יצרני העגלות יצטרכו לסבול...